"זה כבר מסע ה- 11 היום " חשבתי לעצמי תוך כדי דקלום. הרגשתי לרגע כאב עז ביד שמאל וביקשתי מדניאל להתחלף. "בסוף נראה לי זה יגרום להוריד את המשקל" עוד מחשבה לא קשורה עברה בראשי תוך זה שנתקעתי באחד הפסוקים. " מקווה שלא שמו לב " חשבתי שוב והסתכלתי סביב. קבוצת אנשים השתרכו אחרי בפנים נפולות ונראה שלא הקשיבו לי בכלל. נרגעתי לרגע כי הרגשתי לא נעים לאור המחשבות שרצו בראשי.
איש זקן עקף אותי משמאל עם כיפה שרשום עליה בגדול "מזל טוב לבר המצווה" והמשיך בריצה קלה כאילו התחרה איתי מי יגיע ראשון לתחנה הבאה. בשנים שעבדתי ראיתי המון אנשים שחלקם ניסו לכסות את הראש בכל דרך יצירתית שאפשר, כיפות רגילות, סרוגות מחוטים בצבעי הקשת, קבוצה מתיאטרונן עם קובעי צילינדר ופעם אחד מישהו אפילו שם קרטון על הראש. אבל משהו באיש הזה היה מוזר בנוסף לכיפה, שכנראה שהוא מצא בבוידם או בתא הכפפות מתחת למדריך של הרכב הקודם שלא היה לו כנראה נעים לזרוק.
בדרך התחלפתי עם דניאל עוד מספר פעמים. בהתחלה לא היה לי נעים אבל מצד שני זה המסע הראשון שלו להיום ואני כבר סופר צעדים ופסוקים ומה לא וכבר לא איכפת לי להתבלבל אפילו..ממילא אף אחד לא באמת מקשיב ורק עוקב אחרי בדממה. "אם אצא החוצה אחצה את הכביש, אמשיך לשדה בלי לעצור את הקינה, האם הם ישימו לב ? או שימשיכו איתי בלי להוציא מילה" ניערתי את הראש וראיתי את התחנה האחרונה.
בשנים שעבדתי פיתחתי שיטה, הכרתי כל שביל וגם עם הזמן שהמקום התרחב, תזמנתי את הפסוקים כך שיגמרו בול בהגעה לתחנה האחרונה. היום לא הצלחתי להתרכז, לא הצלחתי לספור, לא שמרתי על הקצב והכאבים בידיים לא נתנו לי מנוחה. בבוקר אמרו לי שיהיו לי כמה עשרות אבל לא נתתי לזה לדכא אותי, הרגשתי גאווה מהעבודה שלי כמו בכל יום. רבים שאלו אותי איך אני מסוגל להתמודד באופן יומיומי ותמיד עניתי שזה תפקיד בין הכי חשובים בעולם שנותן ליווי ברגעים הכי קשים.
הגענו לתחנה האחרונה וראיתי את האיש המוזר עם המזל טוב על הכיפה, שהיה הכי לא קשור למקום. הוא חייך אלי ועמד עם גב זקוף, כאילו מנצח לקראת תחילת המופע, שעומד להרים ידיים ולכוון את כולם עם השרביט שלו. בהתחלה נראה שרק אני שמתי לב אליו, אבל אחרי שדניאל ירד למטה בדק שהכל תקין ,אני ובוריס הורדנו את הארון לחלקת הקבר, כולם הרימו את הראש לכיוון האיש המוזר שהמשיך לעמוד ולחייך לכולם. פתאום הבנתי שגם אני כמו אלו שהשתרכו אחרי נדדתי במחשבות ולא שמתי לב, שראיתי את האיש כמעט בכל המסעות שהיו היום. הוא עשה את המסלול איתי כל הבוקר ועקף אותי שוב ושוב, כדי להגיע קצת לפנינו ולקבל את כולם. הוא המשיך עוד מספר פעמים לרוץ לפני והפעם חייכתי אליו חזרה כל פעם שהגעתי לחלקת הקבר. הוא פשוט עמד ופגש כל משפחה ברגעים הכי קשים שלה עם חיוך, לרגע אולי אפילו לשבריר שנייה חלק הצליחו להרים ראש או אפילו נאלצו לחייך בחזרה.
בסוף היום חיכיתי לו ליד השער וחיבקתי אותו ובפעם ראשונה פרצתי בבכי.
מוקדש לכל המשפחות האבודות ולכל האנשים שמלווים אותם בדרך.
Life is what you make it 