החלקיק האלוהי

שוב הנורה של הרכב נדלקה כמה דקות אחרי תחילת הנסיעה. התעצבנתי, כי הרכב יצאה מהמוסך אתמול והבטיחו לי שהחיישן הוחלף והוא לא יתריע שוב. מצד אחד החיישן לא קריטי אבל סף הרגישות שלי כנראה לא יכול להתמודד שוב ושוב עם אותה הבעיה בתקופה הזאת, גם אם היא מינורית. החיים תמיד מזכירים שאין וודאות גם אם העניין טופל. סבתא הייתה אומרת " בן אדם מתכנן ואלוהים צוחק". תמיד הלכתי עם המשפט הזה בחיים וניסיתי לשלב אותו עם אחת האהבות שלי…הסתברות וחישובים סטטיסטיים …" אם אלוהים צוחק", חשבתי לעצמי , "אז לפחות אדע מה הסיכויים שהצחוק שלו יתממש".

עצרתי ברמזור, המבט המוטרד של אישה עם שביס פרחוני פגש לשבריר שנייה את מבטי בזמן שהיא חצתה את מעבר החצייה עם העגלה. המשכתי להסתכל על העגלה שגם הייתה מאוד צבעונית ולרגע הוציאה אותי מהמחשבות על סטטיסטיקה שרצים בראשי רוב היום. לפני חודש הגשתי עבודת הסמינריון על החלקיק האלוהי בסטטיסטיקה. אף פעם לא אהבתי גישה של אנשים שלא שותפים לאהבה שלי למספרים, שהכל קשור במזל או בכוח עליון. בעבודה שלי ניסיתי לתאר במספרים גם את החלק שקשור בבלתי ידוע, ניסיתי למצות את החלק שבלתי ניתן לכמת ולהציגו במספרים.

בימי רביעי בתל אביב, יש סיכוי של 8% להתקפת הטילים, יש רק 1% שזה יקרה בצהריים, שזה כרגע. הסתכלתי על השעון  ואמרתי בקול רם  " 12:17 ". מיד חשבתי " בין 15 ל 20 דקות הראשונות של כל שעה, הסיכוי לאזעקה הוא 3% ". אחרי חישוב קל בראש ולמרות שהייתי לבד ברכב, אמרתי שוב בקול רם  " הסיכוי שזה יפתיע אותי כרגע , הוא 0.0024 % בלבד " . חייכתי והרמזור התחלף לירוק.

אזעקה תפסה אותי 5 שניות אחרי שלחצתי על הגז. עצרתי את הרכב והסתכלתי סביב כדי למצוא אזור הגיוני לכמה דקות הקרובות. הכביש היה בפאתי העיר, קרוב לאזור התעשייתי… "נראה בול כמו השטחים הפתוחים" חשבתי וחייכתי שוב. אחרי שעקפתי את הרכב, ראיתי מרחוק כתם צבעוני שמתקרב לעברי. גם בלי המשקפיים הבנתי שזו אותה בחורה עם שביס ועגלה שרצה בשטח עפר כדי למצוא מקום מוגן. לחצתי על שלט של הרכב ורצתי לעברה. תוך כדי ריצה, סימנתי לה שתעצור, כי לא נספיק להגיע למקום מבטחים. שנפגשנו, צעקתי לה   "צריך להשתטח כמה שיותר קרוב לקרקע כי לפי החישוב הסטטיסטי סיכוי להיפגע , רק 10% ".  כדי להרגיע אותה כיסיתי את התינוק בגופי כמה שיכולתי והוספתי " אל תדאגי הכל בסדר" . לא חושב שהיא שמעה אותי תוך כדי שמע ישראל שדקלמה במהירות. "כל אחד מרגיע את עצמו בדרך שלו, אני במספרים והיא בתפילה" חשבתי לעצמי.

הפיצוץ היה כנראה קרוב כי הרעש החריש אוזניים וגרם לכולנו להשתתק לכמה שניות. אחרי זה היה שקט שהרגיש כמו נצח, שנגמר בצרחה של התינוק. האמא, התעשתה מהר וניסתה לקחת את התינוק לידיים. הבחור המשיך לכסות את הילד בצורה מוזרה והפריע לה לגשת אליו. בסוף היא פשוט דחפה את הבחור והוא נפל הצידה ליד העגלה בלי להוציא הגה. התינוק נרגע והאמא המשיכה להסתכל על איש , שרוע על הקרקע וכתם הדם שהתחיל לצבוע את החולצה האפורה שלו.