קפיצה, רעידה וחוזר חלילה, קול נובע מהרמקול והפאנל שוב נדלק, האם אלו האנשים שאני רוצה למות איתם?
אומרים שלא משנה אבל בסוף אתה לבד, אומרים שזה רומנטי למות ביחד. האם אני רוצה לעזוב יחד עם ההוא שמחטט באף שחושב שאף אחד לא רואה או ההיא שכוססת ציפורניים בעצבנות עם כל קפיצה או עם הילדה המצחקקת בקול מדבק או עם הדיילת שרצה בין השורות ומוודא שכולם חגרו. איך יודעים מי המועמד המושלם, האם נלך יד ביד אל הלא נודע או פשוט נעמוד בתור האין סופי.
יכול להיות שזה שיושב לידך מתאים למסע ? אולי דווקא הבחור השרירי שיושב שתי שורות לפניך ידע להתמודד טוב יותר ויפלס את הדרך בשבילך. יש מצב וארצה להיות הגיבור ולהציל איזה עלמת חן שברירית או ילד קטן?
איך יודעים…. לפעמים כדי להחליט מראש, לך תדע כמה זמן יהיה לך ואז בין קפיצה לקפיצה זו תהיה סתם עזיבה שלא תעניין את אף אחד.
מה יהיה עם המשפחה ואיך הם יסתדרו, אולי עדיף בכל זאת להיות הגיבור בסיפור האחרון והם יספרו בגאווה על הגיבור בבית הספר וכולם יזילו דמעה.
המחשבות משנות כיוון יחד עם כל קפיצה ורצות בין השורות ואנשים שנראים לעין.. האם הוא.. אולי היא.. אולי בכל זאת הוא..
הקול נובע שוב, הפעם עברנו את זה במהרה. אבל בכל זאת אתה רוצה להיות מוכן וחושב על זה עוד קצת, כנראה עדיף מישהו מהצוות. בכל זאת הם צריכים להיות הכי מנוסים לפחות בעולם הזה.
אז כנראה שלא יודעים וכנראה נסתדר כבר שם, בטח יש שם צוות שגם יודע איפה פתחי יציאת החרום.
Life is what you make it 