השמש הציצה מבעד הווילון ולמרות המאמצים להמשיך לעצום עיניים, הוא התעורר מוקדם מהרגלו. טקס הקימה לא היה קל אבל זה לא הפתיע אותו, גופו העייף התחיל לבגוד בו כבר לפני העשור. קודם רגל ימין ואז רגל שמאל יחד עם דחיפה הקלה של היד כדי להרים את פלג גופו העליון מהמיטה. הוא עצר רגע והסתכל על רגליו, הן נראו עייפות וכואבות. כבר בניסיון הראשון לקום, הכאב, חברו מזה שנים נתן לו תזכורת שהוא פה ולא מתכוון לעזוב. גם זה לא עצר אותו מלקום בשעה מוקדמת זו…היום היה יום מיוחד.
הם הכירו לפני 75 שנים. הוא היה חייל שחזר ליומיים למשפחתו, אחרי שנתיים של קרבות עקובי דם. את החופשה הוא קיבל בזכות פציעתו הקשה שלשמחתו הוציאה אותו מהזוועות שחווה בתקופה האחרונה. חודשיים בבית חולים בעורף כנראה עשו פלאים והוא חזר ללכת למרות הרסיס שנשאר תקוע עמוק ברגלו. ביתו היה רחוק מבית החולים אבל אחרי אין סוף אישורים נתנו לו חופשה קצרה לפני חזרתו לחזית, כדי לבקר את אמו ששמחה אפילו יותר ממנו שהוא נפצע ויכל לנוח בבית חולים.
בתחנת הרכבת לכיוון ביתו הוא התיישב על הספסל היחיד בתחנה כי לו יכל לעמוד הרבה זמן על רגלו המחלימה. היא התיישבה כמעט מייד לידו, שיער הארוך והמתולתלת התנופף ברוח ושניהם צחקו בו זמנית על ניסיונותיה לאסוף את שיערה כדי לגלות את פניה. היה לו חבל דק בכיסו שהוא הציעה לה בלי לומר מילה. היא אמרה תודה ואספה את שיערה ופנים יפייפות נגלו אליו. הוא התאהב מייד ולא הפסיק לדבר על מה שראה בשנתיים האחרונות, תוך ניסיונות למצוא נחמה ופיסות של אור בתוך סיפורים שסובבו אותו בקרבות. הם המשיכו יחד ונפרדו אחרי כמה תחנות. הוא רשם את כל הפרטים והבטיח לכתוב מחזית ולחפש אותה שיחזור. הוא באמת כתב והיא כתבה חזרה, כמובן שבין מכתב למכתב עבר נצח, אבל זה מה שהחזיק אותו בחיים. הוא חזר ומצא אותה כמו שהבטיח, ואת היום שהם נפגשו בתחנת הרכבת הם ציינו בכל חודש.
הפעם הוא החליט לקנות משהו שונה, היא בטח תגיד שיש לה סוכר גבוה ואין לה שיניים אבל היא גם תשמח, החיוך יאיר את פניה והם ייזכרו ביום ההוא בתחנה, ברוח ובשיער המתנופף. הוא ידע שיש דרך ארוכה עד לסופרמרקט איפה שמוכרים את הסוכריות שהיא אוהבת והוא יצטרך לגרור לשם את כל הפחיות שהוא מצא בשבוע האחרון. אולי בגלל זה המחשבה שצריך לצאת מוקדם לפני שהחום יקשה על ההליכה שרק נהייתה גרוע עם השנים, עזרה לו לאסוף את שארית כוחותיו.
הוא הכיר את הדרך היטב, את כל הפחים , 38 במספר עד לסופרמרקט. בדרך יש גם בית הקפה ואם האחראי יהיה שם, יהיה לו מזל ויקבל את הבקבוקים שמשאירים רק בשבילו. רוב הפחים היו ריקים, אולי האנשים לא מטיילים בגלל החום, אולי הרוב בחו"ל, זה גרם לו למחשבות לא טובות על כל הרעיון הזה של ההליכה הארוכה. האחראי של בית הקפה פגש אותו כבר בחוץ עם השקית של פחיות ובקבוקים. הם התעכבו לשיחה קצרה והוא המשיך בדרכו. בכניסה לחנות הוא נופף לשלום לשומר והמשיך ישר לקצה של המסדרון כדי להשאיר את הבקבוקים הריקים. הספירה של הבקבוקים, היה החלק האהוב עליו והוא עשה את זה הכי לאט שאפשר אולי בתקווה שהכמות תגדל עד שיסיים. הוא היה כל כך עסוק בספירה שלא שם לב לבחור שעמד מאחוריו עם שקית גדולה של בקבוקים ריקים. הבחור שאל לשלומו והושיט את ידו עם השקית, "תגיד בקופה שהבאת גם את זה", מרוב ההתרגשות הוא הספיק להגיד לבחור רק תודה והמשיך לספור בקדחתנות. בגאווה רבה הוא ניגש לקופאית וקיבל זיכוי , גדול יותר ממה שציפה והתקדם ישר לכיוון הממתקים. חמש דקות אחרי זה הוא היה כבר בדרך לביתו עם הקופסא גדולה של סוכריות.
בדרך החזרה הוא פגש שוב את האחראי מבית הקפה וסיפר בהתרגשות על הקופסא הגדולה של סוכריות והם דיברו שוב על היום המיוחד ועל המתנה שקיבל בסופרמרקט. הוא חזר לביתו כמעט בצהריים ובעליה לקומה השלישית הרגיש שכמעט אפסו כוחותיו. הוא פתח בשקט את הדלת ונכנס ישר למטבח, הניח בגאווה את הקופסא עם הממתקים על השולחן והתיישב בכבדות על הכיסא שליד. הוא הסתכל על התמונה הראשונה שצילמו אותם יחד אחרי שחזר מהמלחמה והזיל דמעה אחרי שהסתכל על הכיסא הריק מזה שנתיים שמולו.