"שיט" אמרתי בקול שהתקרבתי לבניין, איתן שליווה אותי נבהל לשנייה והסתובב לשאול "מה קרה ?". בשנייה הראשונה לא יכולתי לענות, רק הצבעתי על לוח מודעות של חדר המדרגות. הוא הגיב בקצרה "חייבים לתאם בין הצוותים ". תומר איש חייכן ממד"א נעצר לידי ולמרות שראיתי שפניו השתנו בין רגע, שאל "את רוצה מים ?". איתן נתן הוראה ונסוגנו חזרה לרכב כדי להסדיר נשימה וכדי שלא נגרום לבהלה בבניין ובמקביל הרים טלפון לרמ"ח כדי לברר פרטים.
התרחקתי קצת מהצוות והתיישבתי עם עיניים עצומות בצל. מחשבות על הביקורים הקודמים התחילו לבצבץ כמעט מייד וגם השמש שעטפה את פניי בנעימות מפתיעה לא הצליחה לנתק אותי אפילו לרגע מהחוויות. בביקור הקודם הבוקר הגענו לבניין ממש חדש "מהניילונים" עם גינה ירוקה ומדרגות מצוחצחות בכניסה, הריח של הניקיון מהלובי התנפץ באף כבר לפני שנכנסנו. הדלת בכניסה הייתה פתוחה, חשבתי "איזה מזל". שונאת את הבניינים המתוקתקים עם אינטרקום בכניסה ומצלמות הכי מתקדמות. את מצלצלת שיפתחו ויודעת שעד שתעלי המשפחה תהיה מפורקת. או שזה לטובה, את מחייגת באינטרקום ויש להם שלוש דקות עד הפגישה עם הצוות שלי פנים מול פנים. אני כבר לא יודעת מה יותר טוב…להפתיע באינטרקום…להפתיע בדלת הכניסה..או שרעש של הרכב שלנו יפלח את הדממה ולא משנה כמה לאט ניסע על השביל שבקיבוץ, המשפחה כבר תהיה מוכנה בשבילינו בחצר ."יש כנראה 4 דירות בקומה, זה אומר שדירה 28 בקומה 7" חשבתי תוך כדי הליכה למעלית. על שתי המעליות התנוסס בגאווה שלט זהה "מצטערים המעליות לא תקינות, נעדכן בהקדם". חשבתי שוב "איזה מזל", לפני שבועיים נתנו לי פתור מנעליים צבאיות, למרות ששום נעליים לא יעזרו לי אם אעלה ברגל במדרגות כמה פעמים ביום.
איתן ניתק את השיחה ואת מחשבותיי, "טיפלתי בעניין, כל בוקר לפני התדרוך נבדוק את כל הכתובות כדי לוודא שאין הפתעות". תרגיל אחרון לשאיפ העמוקה …ונשיפה …והתחלנו להתקדם חזרה לכיוון הבניין. עצרנו שוב בכניסה, בניין ישן שהזכיר לי את הילדות ברמת אליהו, אז היה נדמה שכל הבניינים נראים אותו הדבר, ריחות משכרים של בישולים, קולות של קיבוץ גלויות, רוסית, אתיופית, עברית. עם הזמן למדתי להבדיל אם זו שפה מרוקאית או פרסית שאת המנגינה שלה אני אוהבת עד היום. מעל שורה של תיבות הדואר המתפרקות היו 2 מודעות אבל עם תאריכים כמעט זהים.
בין הביקורים עולה לי שוב שורה של עברי לידר מהשיר שהכי לא קשור "אני לוקחת כדור לנצח ת'פחד". לפני 10 ימים התחלתי לקחת כדורי הרגעה ללא מרשם. אתמול פניתי לקב"ן כדי לבדוק אם אפשר להשתדרג למשהו "טוב יותר" ולהמשיך להתנדב במקביל. התחושה של שליחות תמיד קודמת על הכל אבל לפעמים לפני שינה אני נזכרת בכל המדרגות שעליתי ובשנייה הראשונה של הדלת שפתחת בכל ביקור בשבועיים האחרונים.
הדירה הייתה בקומה הראשונה. הדלת כבר פתוחה וסבא עם מקל שעמד בכניסה אמר במבטא רוסי "בואי מיידלע ,ראיתי אתם מחלון, באת עכשיו והלכתם אחר כך וחזרת עוד פעם, בית שלי מפחיד ?" התחלתי את ההתנדבות לפני שבועיים אבל רק עכשיו משהו נשבר בתוכי. סבא חיבק אותי והושיב אותי לידו "אני יודע למה את פה, זה בסדר, גרישה שלי רצה להיות גֵרוי", "גיבור", מייד תרגמתי לצוות. נשארנו אצל סבא כמעט שעה, תרגמתי לאיתן ותומר את סיפורי הגבורה שלו במלחמת העולם השנייה, איך הוא נלחם בנאצים ורק אחרי 46 שנים הגשים את חלומו ועלה ארצה. הוא גידל את הנכד כמעט לבד והתמלא בגאווה שהתגייס ליחידה המובחרת. שנפרדנו הוא לחש לי ברוסית "Жизнь странная штука, как не крути. "- "לא משנה איך מסתכלים על זה, החיים הם דבר מוזר", נלחמתי במלחמה הארורה ואחרי חצי מהחיים הגשמתי את החלום ובאתי הביתה בשביל לקבור את הנכד לקראת מותי….