יוסף

הפגזה ועוד הפגזה, לפעמים נדמה שהשקט לא יחזור אף פעם. הגרמנים מנסים להפתיע ולהפגיז את השטח במשך דקות ארוכות, במהלך שעות היום והלילה. זו הטקטיקה שלהם, וגם שלנו. אני ואנדריי נצמדים לקיר של השוחה, מנסים להתמזג לתוכו, לא לחטוף רסיסים שעפים לכל עבר. אני עוצם עיניים ומנסה לאטום אוזניים. אך ללא הצלחה, כל פגיעה של פגז מרעידה את גופי. הריח השרוף והאבק שמתרומם באוויר מקשה על הנשימה. בין לבין אני מרגיש שהקיר מעלי מתחיל להתפרק, אני פותח עיניים ומנסה לזוז. במעיל ששמתי מעל ראשי יש חור, ואחד הרסיסים נעוץ בתוכו.

לפתע אני שומע צעדים כבדים, ומזהה את וסילי, הסמל הפלוגתי, רץ לכיווננו. וסילי היה קשה מזג, אך מאוד ענייני,, וחיבב את שנינו. בערבים השקטים נהגנו לשבת יחד ולספר את סיפורי ילדותנו כדי להעביר את הזמן. הוא דיבר קצרות כהרגלו – "הקו עם המטה שוב נותק, חייבים לחבר אותו בהקדם כדי לקבל אישור למתקפת הנגד". כבר החשיך, יהיה לנו קשה למצוא את הקו הקרוע, חשבתי לעצמי. אנדריי קפץ והתנדב לצאת – "עדיף עכשיו, אולי אספיק לפני הזריחה", אמר. "אני יותר מנוסה ומכיר את האזור, ייקח לי פחות זמן למצוא את התקלה". מיד רצנו לשוחה הסמוכה, ועזרתי לו להכין תיק עם כלי העבודה שהצלחנו למצוא לתיקון הקו, ושני גלילי חוט תקשורת. איחלתי לאנדריי הצלחה והוא נעלם בזחילה אל תוך החשיכה.

זכיתי לכמה שעות של שקט, קיפלתי את המעיל ונצמדתי לקיר הכי יבש שמצאתי בשוחה. חשבתי " איך הזמן טס", רק לפני שנה הייתי בבית וצפירת המשאית העירה אותי משינה וכעבור זמן קצר שמעתי דפיקה בדלת. התיק היה כבר מוכן, ויצאנו לנקודת איסוף בכיכר העירייה, שם אספו אותנו לקבוצה והעלו לרכבת ללנינגרד. מספר ימים לאחר ההגעה, העבירו אותנו לבסיס צבאי והתחילו ללמד איך לירות ולתפעל מכשירי קשר. אחרי קורס קצר שלחו אותנו לחזית בפאתי העיר לנינגרד. כבר ביום הראשון בגדוד הכרתי את אנדריי – הוא התגייס שנתיים לפניי, אבל התחברנו מיד. הייתי תחת חסותו, ולמדתי ממנו המון. משימותינו התמקדו בשחזור הקווים בין האוגדה למטה, ובהנחת קווים חדשים תוך התקדמות כוחותינו. העבודה הייתה קשה, כי חוץ מציוד אישי סחבנו על הגב גלילים של חוט תקשורת שצריך למשוך ל-2 ק"מ לפחות.

עברו מספר שעות. ווסילי בא אלי שוב כדי לעדכן – "הקו עדיין לא תקין, מפקד האוגדה דורש לשלוח קשר נוסף כדי לבדוק את המצב". השקט עדיין נמשך, והוחלט שאצא בהקדם, כל עוד השמש לא עלתה. בדילוגים ובזחילה, עם גלילי חוט תקשורת על גבי, התחלתי להתקדם לאורך הקו שיצא משוחת המפקד. הרעשים והריחות התערבבו יחד, אבל ניסיתי להיות ערני וקשוב כדי להצליח. מדי פעם ההפגזות התחדשו, ונצמדתי לקרקע דקות ארוכות. למזלי האדמה הקרה לא נתנה לי להירדם והמשכתי להתקדם. כעבור שעה הצלחתי לעבור יחסית הרבה, ולשמחתי מצאתי את החלק שבו הקו נותק. אחד הפגזים יצר בור באדמה וקרע את החוט בדיוק מפתיע. החיבור לקח לי דקות בודדות, אבל במקום לחזור מיד בחסות החשכה התחלתי לחפש את אנדריי.

האור התחיל לבצבץ מעבר לאופק, וקרני השמש ליטפו את ראשי ולרגע גרמו לי לשכוח איפה אני נמצא. השמש חשפה את האדמה החרוכה סביבי והעשן שהתרומם עד האופק החזיר אותי מהר למציאות, בחשפו בורות שסביבי – אנדריי שכב בבור הסמוך ללא חיים. כנראה רסיסים של פגז פגעו בו פגיעה ישירה. במבט ראשון היה נדמה שהוא פשוט נרדם בתנוחה מאוד לא נוחה, אך כשהתקרבתי אליו בזהירות ראיתי את עיניו פתוחות לרווחה, והרגשתי שאני מפסיק לנשום. הבנתי ששוב קיבלתי את החיים שלי במתנה.

***

סבי, יוסף אימס, נולד ב1924 והתגייס בגיל 20 לצבא האדום לגדוד רובאים מס' 483, שהיה חלק מאוגדה מס' 177. לחם בתפקיד קשר במהלך שנתיים, השתתף בקרבות באזור לנינגרד, התקדם עם האוגדה שלו תוך חציית קו מנרהיים והגיע לעיר ויבורג.

הסיפור נכתב בהשראת המכתב שמצאתי בקופסת המדליות של סבא אחרי שנפטר. במכתב הוא תיאר בקצרה את השרות שלו במלחמת העולם השנייה.